הטיול הכושל לכנרת עם סירה שטבעה באמצע המים

אי, חבר'ה, אני חייב לספר לכם על הטיול הזה לכנרת שהיה אמור להיות כזה רגוע וספונטני, אבל הפך לכאוס מוחלט עם סירה שטבעה לי באמצע המים. אני, בן 27, יושב לי בתל אביב, משועמם מהעבודה, ופתאום מחליט – יאללה, נוסע צפונה. היה לי יום חופש, השמש זורחת, חשבתי לי "מה יכול להשתבש?" הא? תמיד ככה אני מתחיל את ההרפתקאות שלי, עם אופטימיות מטומטמת שמתנפצת לי בפנים. נכנסתי לאוטו, שמתי מוזיקה של אייל גולן כדי להרגיש ישראלי אמיתי, ונסעתי לכנרת. הגעתי לטבריה אחרי שעתיים נסיעה, עם עצירה בקיוסק לקנות קולה וחטיפים, כי מי נוסע לטיול בלי אוכל?

כשהגעתי לשם, האגם נראה מדהים – מים כחולים, הרים מסביב, אנשים משחקים מטקות על החוף. אני לא טיפוס של לשבת ולבהות, אז החלטתי לשכור סירה קטנה. ראיתי שלט ליד החוף: "סירות להשכרה – 100 שקל לשעה!" נראה זול, נכון? אני חשבתי "יאללה, נהיה קפטן ליום אחד". ניגשתי לבחור שם, גבר כזה בן 50 עם כרס ובגד ים ישן, והוא אומר לי "בטוח אתה יודע להשיט?" אני צוחק, "ברור, גדלתי על מים!" שקר מוחלט, אני בקושי יודע לשחות כמו שצריך, אבל מי סופר? הוא נותן לי סירה קטנה, כזו עם מנוע קטן, נראית קצת מרופטת אבל מי אני שאתלונן? שילמתי, קיבלתי חגורת הצלה שהריחה כמו דגים מתים, ויצאתי למים.

התחלתי לשוט לאט, הרוח נושבת, אני מרגיש כמו בסרט. שמתי את הרגליים למעלה, פתחתי בירה מהתיק (כן, הבאתי כמה), וחשבתי "זה החיים". שטתי קצת רחוק מהחוף, ראיתי ציפורים, דגים קופצים, הכל שלווה. פתאום אני רואה זוג תיירים על סירה אחרת לידי – בחורה ובחור, נראים רוסים או משהו, צוחקים ומצלמים סלפי. אני מנופף להם, הם מחזירים, הכל טוב. אבל אז, אחרי חצי שעה בערך, אני מרגיש משהו מוזר – הסירה מתחילה להתנדנד יותר מדי. אני מסתכל למטה, ומה? מים נכנסים! יש חור קטן או משהו, המים עולים לאט אבל בטוח. אני קופץ, מנסה לסתום עם היד, אבל זה לא עוזר. "שיט, מה זה?" אני צועק לעצמי, הלב דופק כמו משוגע.

אני מנסה להפעיל את המנוע חזק יותר, אבל הוא משתעל ומת. הסירה שוקעת לאט, אני רואה את המים מגיעים לרגליים. פאניקה! אני קופץ למים, קר כמו קרח, למרות שזה קיץ. שוחה כמו מטורף לכיוון החוף, אבל אני רחוק, אולי 200 מטר. הטלפון שלי עדיין בכיס, אבל רטוב לגמרי, אני יודע שהוא הלך. פתאום אני שומע צעקות – הזוג התיירים גם בבעיה! הסירה שלהם נראית בסדר, אבל הם ראו אותי וצועקים "Help! Help!" הם חושבים שאני טובע או משהו. אני צועק חזרה "I'm okay, but boat sinking!" הם זורקים לי חבל, אבל אני לא תופס. בסוף אני שוחה אליהם, הם מושכים אותי לסירה שלהם.

על הסירה שלהם, אני רטוב כמו כלב, מתנשם. הבחורה, נקרא לה אנה, אומרת לי במבטא כבד "What happened? Your boat bad?" אני צוחק, "Yeah, cheap shit." הבחור, אלכס, נותן לי מגבת, אנחנו יושבים שם, הסירה שלי כבר שקעה חצי. הם מספרים לי שהם מרוסיה, בפעם ראשונה בישראל, חשבו ליהנות מהאגם. אני אומר להם "Welcome to Israel, where everything can go wrong in a second." אנחנו צוחקים, אבל אני רועד מקור. פתאום אנחנו שומעים סירנה – משמר החופים מגיע! מישהו מהחוף ראה את הסירה שוקעת והתקשר.

הם עולים על הסירה שלנו, שני בחורים צעירים במדים, אחד אומר "מה קרה כאן? אתם בסדר?" אני מסביר, הם צוחקים "אה, הסירות הזולות האלה, תמיד ככה." הם גוררים אותנו חזרה לחוף, אני יוצא רטוב, אנשים מסתכלים עליי כמו על אידיוט. הזוג התיירים מזמינים אותי לבירה בפאב ליד, אנחנו יושבים שם, ספוגים אבל צוחקים. אנה אומרת "In Russia, we have snow, but this is funnier." אני מסכים, "Yeah, at least no sharks here." איבדתי את הטלפון, אבל זכיתי בחברים חדשים. למדתי משהו? אל תשכור סירות זולות, אבל מי אני שאשמע לעצמי? זה ישראל, תמיד יש הפתעות.

אבל רגע, זה לא נגמר שם. כשהגענו לפאב, אני מנסה להתייבש, הזמנו בירות ופיצות. אלכס מספר לי על הטיול שלהם – הם הגיעו מתל אביב, ראו את ים המלח, עכשיו כנרת. אני אומר "טוב שהסירה שלכם בסדר, אחרת היינו שלושה טובעים." אנחנו מדברים על החיים, על כמה הכל כאן מטורף – מלחמות, פוליטיקה, אבל הטבע מדהים. אני מרגיש קצת מביך, כי אני נראה כמו חסר בית רטוב, אבל הם מגניבים. פתאום הבעלים של הסירות מגיע, צועק "למה לא אמרת שיש חור?" אני עונה "איך אני אמור לדעת? אתה נתת לי את זה!" הוא מחזיר לי חצי כסף, אבל אני כבר לא כועס. זה חלק מההרפתקה.

אחרי שעתיים, הם נוסעים חזרה, אני נשאר בטבריה ללילה כי אין לי כוח לנהוג רטוב. שכרתי חדר זול במלון, התקלחתי, וחשבתי על היום. כמה פעמים אני נופל לפחים כאלה? אבל זה מה שהופך את החיים למעניינים, לא? בלי הכאוס, זה סתם משעמם. למחרת בבוקר, קניתי טלפון חדש בטבריה, יקר כמו חרא, אבל מה לעשות. נסעתי חזרה הביתה, עם סיפור לספר לחבר'ה. אם אתם קוראים את זה, תזכרו – כנרת יפה, אבל תביאו סירה משלכם, או לפחות בדקו אם יש חורים. חחח, אני עדיין צוחק על זה.

זה היה טיול כושל, אבל כאלה שאני אוהב – מלא תפניות רטובות ומפגשים מצחיקים. פעם הבאה אולי אנסה משהו יבש יותר, כמו טיול בהרים. או שלא, מי יודע? אני תמיד מוצא דרך להסתבך.

אז שם בפאב, אני יושב רטוב כמו עכבר שטף, הנעליים משמיעות צלילים כאילו יש לי דגים בפנים, והבירה הראשונה כבר נכנסת כמו תרופה. אלכס ואנה לא הפסיקו לצחוק, והם הזמינו לי מגבת נוספת מהברמן, שהסתכל עליי ואמר "מה, שוב סירה זולה? זה כבר השלישי השבוע". אני מרים את הכוס, "לחיים, לחורף הישראלי שלא קיים". הם מספרים לי על עצמם – היא מוסקבה, הוא מסנט פטרסבורג, באו לטיול של חודש, עשו ים המלח, עכשיו כנרת, ומחר רוצים לעלות לצפת. אני אומר להם "טוב שבחרתם סירה טובה, שלי הייתה כאילו קנתה אותה מישהו ששנא אותי".

אנה שואלת "אתה לא מפחד? שחית כל כך רחוק?" אני מודה, "ברגע הראשון כן, אבל אחר כך זה היה כמו בסרט מצחיק. חשבתי 'יאללה, זהו, אני הולך להיות כותרת בעיתון – בחור תל אביבי טובע כי חסך 50 שקל'". אלכס צוחק ומספר איך הם ראו אותי קופץ, חשבו שאני משוגע שקופץ למים בכוונה. "באתי להציל אותך!" הוא אומר, ואני "תודה, גיבור, אבל אני חושב שהצלת את עצמך מלראות אותי טובע". אנחנו מזמינים פיצה, כי אני רעב אחרי כל השחייה הזאת, והברמן מביא לנו מנה גדולה עם זיתים, ואנה אומרת "בישראל הכל גדול – האוכל, הדרמה, הכל". אני מסכים, "כן, חוץ מהסירות".

השיחה זורמת, אני מספר להם על טיול כושל אחר – פעם נסעתי לים המלח עם חבר, והאוטו התקלקל באמצע המדבר, חיכינו שעתיים לגרר, והגענו רק כדי לגלות שהמים נמוכים מדי בשביל לצוף כמו שצריך. הם צוחקים, מספרים על רוסיה – איך שם החורף אמיתי, לא כמו כאן "שלושה ימים גשם וזהו". אני מרגיש קצת מביך כי הבגדים שלי עדיין דבוקים, אבל הם לא שמים לב, או שפשוט הם אנשים נחמדים. פתאום נכנסים שני בחורים מקומיים, שומעים את הסיפור (כי אני כבר מדבר בקול רם), ואחד מהם אומר "אה, אתה זה ששקע? ראיתי מהחוף, חשבתי שזה פרסומת לסירות". כולנו מתפוצצים מצחוק, ואני מזמין להם סיבוב כי למה לא.

עד שהגענו לשלוש בירות, השמש כבר שקעה, והפאב התמלא. אנה שואלת אותי "אתה גר בתל אביב? תמיד רציתי לבקר שם". אני עונה "כן, אבל אל תצפו ליותר מדי – שם גם הכל הולך לאיבוד, רק מהר יותר". אלכס מציע שניפגש מחר בבוקר, אולי נעשה טיול קטן יחד, אבל אני כבר יודע שאני צריך לנסוע הביתה, כי יש לי עבודה ביום שני. הם מבינים, אנחנו מחליפים מספרים (בטלפון שלהם, כי שלי מת), ואני מבטיח "אם תחזרו, אני אקח אתכם לטיול בלי סירות". הם צוחקים, אנחנו מתחבקים, והם הולכים למלון שלהם.

אני נשאר עוד קצת, מזמין עוד בירה, כי עכשיו כבר אין לי טלפון להסתכל בו, ואני יושב ומסתכל על האגם מבחוץ. מישהו ליד הבר שואל "מה קרה לך, אחי?" אני מספר את הסיפור שוב, והוא צוחק "ברוך הבא למועדון". בסוף אני קם, רטוב עדיין, הולך למלון הזול שמצאתי באפליקציה (עם הטלפון של מישהו מהפאב). החדר היה קטן, המיטה קשה, אבל היה מקלחת חמה, ואני עמדתי שם עשר דקות, מנסה להוציא את המלח מהאוזניים. התקלחתי, שמתי את הבגדים לייבוש על הכיסא, הזמנתי פלאפל בדליברי, ואכלתי במיטה כמו מלך.

בלילה לא ישנתי טוב – כל פעם שסגרתי עיניים ראיתי את המים עולים בסירה, את הפנים שלי בפאניקה. אבל בסוף צחקתי לעצמי: "אתה בן 27, ועדיין נופל בפחים של ילדים". בבוקר קמתי מוקדם, הלכתי לקנות טלפון חדש במרכז של טבריה. הבחור בחנות שמע את הסיפור, אמר "וואו, אתה צריך להיות ביוטיוב", ונתן לי הנחה של 100 שקל כי "אתה גיבור היום". קניתי את הדגם הזול, כי אחרי הכל אני עדיין אותו חוסך. יצאתי, שמתי כרטיס SIM חדש, והטלפון הראשון שקיבלתי היה הודעה מאנה: "אתה בסדר? אל תשכור עוד סירות!" צחקתי לבד ברחוב.

בדרך חזרה הביתה עצרתי בתחנת דלק ליד עפולה, קניתי קפה וסנדוויץ', והבחורה בקופה שמעה אותי מדבר בטלפון עם חבר וצחקה "שמעתי סיפורים כאלה, אבל לא על סירה שוקעת". אני עונה "זה ישראל, תמיד יש דרמה". נסעתי לאט, כי עדיין הרגשתי קצת את השרירים מהשחייה, והאוטו הריח כמו אגם. הגעתי הביתה אחרי הצהריים, זרקתי את הבגדים לכביסה, וישבתי לכתוב לחבר'ה קבוצה: "אתמול כמעט טבעתי, מי בא לבירה לסיפור?" כמובן שכולם הגיבו מיד.

זה היה יום כזה – התחלתי עם תוכנית רגועה, נגמר עם שחייה, חברים חדשים, טלפון חדש וסיפור שיספרו לי עוד שנים. למדתי? כן, לא לשכור סירות ב-100 שקל. אבל האמת? אני יודע שאני אעשה את זה שוב, כי בלי הכישלונות האלה החיים היו משעממים מדי. כנרת יפה, אבל היא גם מלמדת אותך להיות צנוע – מים יכולים לקחת לך הכל תוך דקה, ואז להחזיר לך צחוק וחברים. חחח, אני כבר מתכנן את הטיול הבא. רק הפעם… אולי משהו יבש. או שלא.

אז אחרי כל זה, אני חוזר הביתה, פותח את הדלת לדירה שלי בתל אביב, והיא נראית כמו אחרי מלחמה – בגדים מפוזרים, כיור מלא כלים, אבל אני עייף מדי בשביל לנקות. זורק את התיק, מתיישב על הספה, ופתאום הכל מציף אותי. הטלפון החדש מצלצל – חבר שלי, יוני, שמע את ההודעה בקבוצה ושואל "מה, באמת טבעת? תספר!" אני צוחק, "כן אחי, אבל בלי כרישים, רק אגם מטומטם". אנחנו מדברים חצי שעה, אני מספר את כל הפרטים – מהשכרת הסירה הזולה, דרך הקפיצה למים, עד לבירה עם הרוסים. הוא צוחק "אתה תמיד מוצא דרך להסתבך, אה? פעם הבאה תיקח אותי, לפחות יהיה מי שיציל אותך".

אחרי השיחה, אני פותח בירה מהמקרר (כן, יש לי מלאי), ומתיישב לכתוב את הסיפור הזה בבלוג. למה? כי זה מה שאני עושה – לוקח את הכישלונות שלי והופך אותם לסיפורים שגורמים לאנשים לצחוק. אני בן 27, נוסע המון בישראל, אבל תמיד משהו משתבש. פעם בטיול לאילת, האוטו התחמם באמצע הדרך, חיכיתי לגרר שעתיים תחת השמש, ובסוף הגעתי למלון רק כדי לגלות שהם איבדו את ההזמנה. או הפעם בהרי ירושלים, הלכתי בשביל, נפלתי לבור בוץ, יצאתי כמו חזיר. אבל זה מה שמגניב – החיים לא מושלמים, ואני לא מתבייש להגיד את זה. בלי מוסר השכל גדול, פשוט "היי, זה קרה לי, צחקו איתי".

חשבתי על אנה ואלכס – שלחתי להם הודעה "הגעתי הביתה, תודה על ההצלה!" הם ענו מיד עם תמונה מהמלון שלהם בצפת, "כאן יבש יותר!" צחקתי, הבטחתי שניפגש אם הם יחזרו. מי יודע, אולי הם יבואו לתל אביב, נלך לים, אבל הפעם בלי סירות. אני אוהב את המפגשים האלה – אנשים זרים שהופכים לחברים בגלל כאוס משותף. בישראל זה קורה הרבה – כולם כאן בסירה אחת גדולה, שוקעת לאט, אבל אנחנו צוחקים על זה.

למחרת בבוקר, קמתי עם כאבי שרירים מהשחייה, הלכתי לעבודה (אני עובד במשרד פרסום, כותב טקסטים למסעות פרסום), והבוס שואל "למה אתה נראה כאילו דרכו עליך?" סיפרתי בקצרה, הוא צחק "תשתמש בזה לקמפיין – 'אל תשכור סירות זולות, קנה את המוצר שלנו'". צחקנו, אבל זה נתן לי רעיון – אולי אכתוב על זה יותר, אולי אפילו אעשה וידאו. אבל אני לא טיפוס של יוטיוב, אני מעדיף לכתוב, כמו עכשיו. בעבודה, בזמן הפסקה, קראתי חדשות – משהו על תיירות בכנרת, איך הם משפרים את הבטיחות. חשבתי "מאוחר מדי בשבילי, אבל טוב לאחרים".

אחר הצהריים, פגשתי חברה ישנה בקפה ליד הבית. היא שמעה על הטיול, שאלה "אתה לא נבהל? אני הייתי בוכה". אני עונה "ברור שנבהלתי, אבל מה, להישאר בסירה ולשקוע? קפצתי, שחיתי, זהו". היא צוחקת "אתה תמיד כזה, חסר פחד או סתם טיפש". אמרתי "שניהם, כנראה". דיברנו על טיולים שלה – היא הייתה במדבר יהודה, מצאה נחל יפה, בלי דרמות. קינאתי קצת, אבל אני יודע שהסיפורים שלי יותר מעניינים. בסוף הפגישה, היא אמרה "תיזהר בפעם הבאה", ואני "ברור, אבל איפה הכיף בזה?"

בערב, יצאתי לריצה על הטיילת, כדי להוציא את האנרגיה. הים נראה רגוע, אנשים רצים, כלבים, הכל נורמלי. חשבתי על הכנרת – היא יפה, אבל מסוכנת אם לא זהירים. אני לא מאשים אף אחד חוץ מעצמי – בחרתי זול, קיבלתי זול. אבל זה לימד אותי משהו קטן: לפעמים כדאי להשקיע יותר, אבל מי אני שאשמע? אני תמיד אחפש את ההרפתקה הזולה, כי זה מה שגורם לי להרגיש חי. בלי זה, אני סתם יושב בבית, צופה בנטפליקס.

אחרי הריצה, חזרתי, התקלחתי, ואכלתי ארוחת ערב – פיתה עם חומוס, כי אין לי כוח לבשל. פתחתי את הבלוג, ראיתי תגובות על פוסטים קודמים – מישהו כתב "אתה משוגע, אבל הסיפורים שלך מצחיקים". חייכתי, זה מה שאני רוצה – להצחיק, לא ללמד. אם מישהו לומד ממני לא לשכור סירות זולות, טוב, אבל זה לא המטרה. המטרה היא להראות שהחיים מלאים בכישלונות, ואפשר לצחוק עליהם.

לפני שינה, שלחתי הודעה לאנה "תהנו בצפת, אל תטבעו בנחלים!" היא ענתה עם אימוג'י צוחק. נרדמתי עם חיוך, חולם על טיולים עתידיים – אולי לרמת הגולן, או למכתש רמון. אבל הפעם, אבדוק את הציוד. או שלא. מי יודע? זה אני, תמיד מוכן להפתעה הבאה. אם אתם קוראים את זה וחושבים לנסוע לכנרת – לכו, אבל קחו חגורת הצלה טובה. ותזכרו, אם הסירה שוקעת, תשחו ותצחקו. זה הסוד.

אבל רגע, הסיפור לא נגמר בלי עוד טוויסט קטן. כמה ימים אחרי, קיבלתי שיחה ממספר לא מוכר – הבעלים של הסירות בטבריה. הוא אומר "שמע, מצטער על הסירה, מצאנו אותה, תבוא לקחת את החפצים?" צחקתי "מה, היא לא שקעה?" מסתבר שהיא שקעה חלקית, הם הוציאו אותה, והטלפון שלי היה שם, אבל הרוס. אמרתי "שמור לך, אני כבר קניתי חדש". הוא צחק "טוב, פעם הבאה הנחה". אולי אחזור, מי יודע? הכל אפשרי בישראל.

זהו, חבר'ה, זה היה הטיול הכושל לכנרת – רטוב, מביך, מצחיק. אם יש לכם סיפורים דומים, תכתבו בתגובות. אני ממשיך לנסוע, להסתבך, ולספר. חיים טובים, אה?