אי, חבר'ה, אני חייב לספר לכם על התקרית המביכה הזאת בשוק מחנה יהודה בירושלים, שם סוחר אחד רימה אותי בגדול עם תבלינים יקרים שהתבררו כזיוף מוחלט. אני, בן 28, יושב לי בתל אביב, משועמם מהשגרה, מחליט ספונטני – יאללה, נוסע לירושלים, נטייל בשוק, נאכל משהו טוב, נרגיש קצת אווירה יהודית אמיתית. נכנסתי לאוטו, שמתי מוזיקה של עומר אדם כדי להרגיש חי, ונסעתי. הגעתי לשם אחרי שעה וחצי, עם פקקים בכניסה לעיר כי תמיד יש, חניתי רחוק כי אין מקום, והלכתי ברגל. השוק היה מפוצץ – ריחות של פירות, תבלינים, חלות טריות, אנשים צועקים "תפוחים! תפוחים!", מוזיקה מהדוכנים, הכל צבעוני ומטורף כמו ששוק צריך להיות.
אני מסתובב שם, נהנה מהאווירה, קונה פיתה עם חומוס וטחינה כי רעבתי, יושב על ספסל ומסתכל על האנשים. פתאום אני רואה דוכן תבלינים גדול – צבעים זוהרים, שקיות מלאות כמון, פפריקה, זעתר, הכל נראה טרי ומפתה. הסוחר, גבר כזה בן 50 עם זקן לבן וכיפה, צועק "תבלינים אורגניים! ישר מהשדה! הכי טובים בישראל!" אני ניגש, כי אני אוהב לבשל קצת בבית, חשבתי לקנות משהו מיוחד. הוא רואה אותי, מחייך "אהלן, אחי, מה תרצה? יש לי זעתר אורגני מהגולן, טהור, בלי כימיקלים!" אני שואל מחירים, הוא אומר "שקית גדולה 50 שקל, אבל בשבילך 40 כי אתה נראה נחמד". אני צוחק "יאללה, תן לי שתיים, ועוד כמון ופפריקה". שילמתי 200 שקל, הרגשתי כמו מלך עם שקיות מלאות, חשבתי "עכשיו אבשל ארוחה כמו שצריך".
יצאתי מהשוק, קניתי עוד כמה דברים – פירות, גבינות, כי השוק מפתה – ונסעתי חזרה הביתה. הגעתי לדירה בערב, זרקתי את השקיות על השולחן, פתחתי בירה כי מגיע לי. אחר כך פתחתי שקית זעתר, ריח נחמד, אבל משהו מוזר – נראה כמו עשב יבש רגיל, לא כמו האורגני שראיתי פעם. הלכתי למטבח, בישלתי קצת – עשיתי סלט עם הזעתר, טעמתי, ופאק, זה טעם זול, כמו מהסופר, לא אורגני בכלל. בדקתי את השקיות האחרות – הכמון נראה דהוי, הפפריקה עם גושים, חשבתי "שיט, רימו אותי". גיגלתי קצת, ראיתי באינטרנט איך לזהות זיופים – צבע לא טבעי, ריח חלש, הכל התאים. הייתי כועס כמו כלב, 200 שקל הלכו לפח, חשבתי "מחר אני חוזר לשם, עושה בלאגן".
למחרת קמתי מוקדם, כועס עדיין, נכנסתי לאוטו, נסעתי שוב לירושלים. השמש זורחת, אבל אני רותח מבפנים. הגעתי לשוק, מצאתי את הדוכן, הסוחר שם, מחייך ללקוחות. ניגשתי ישר "אהלן, זוכר אותי? מכרת לי זיופים אתמול!" הוא מסתכל עליי, מופתע "מה? אחי, מה קרה?" אני מוציא את השקיות מהתיק, זורק על הדוכן "זה לא אורגני, זה זבל! תחזיר כסף!" אנשים מסביב מסתכלים, מישהו צוחק, הסוחר נבוך, אומר "ששש, אל תצעק, בוא נדבר". הוא מושך אותי לצד, אומר "טוב, אולי טעיתי, אבל בוא, אני מזמין אותך לקפה, נסדר את זה". אני כועס, אבל מה, למה לא? הלכנו לבית קפה קטן ליד, ישבנו, הוא הזמין קפה שחור ושתייה קרה.
שם, הוא התחיל להתנצל "שמע, אחי, השוק קשה, לפעמים אני מוכר מה שיש, לא תמיד 100% אורגני, אבל אתה נראה נחמד, סליחה". אני עדיין כועס, אבל הקפה טוב, והוא מספר לי על החיים – גר בירושלים, משפחה גדולה, השוק משתנה עם התיירים. צחקנו קצת, אני סיפרתי על עצמי – נוסע הרבה, נופל בפחים כאלה תמיד. בסוף הוא אומר "טוב, תחזיר את השקיות, אני נותן לך מתנה אמיתית – תבלינים מהבית, אורגניים באמת, מהגינה שלי". נתן לי שקית חדשה, ריח מדהים, טעמתי קצת, זה היה אמיתי. שילמתי על הקפה, אבל הוא לא לקח, אמר "עליי, ותבוא שוב, הפעם בלי רמאויות". יצאתי משם, לא כועס יותר, אפילו צחקתי על עצמי – איבדתי 200 שקל, אבל זכיתי בחבר חדש בשוק.
בדרך חזרה הביתה, עצרתי בצד, אכלתי משהו, חשבתי על היום – התחלתי עם כעס, נגמר עם קפה ומתנה. זה ישראל, תמיד תפניות, שווקים צבעוניים אבל מלאים רמאויות. למדתי משהו? כן, לבדוק סחורה לפני קנייה, לטעום, להריח, לא להאמין לכל מה שאומרים. אבל האמת? אני יודע שאני אעשה את זה שוב, כי אני כזה – נאיבי קצת, אוהב להאמין לאנשים. חחח, זה היה מביך, צעקתי בשוק כמו אידיוט, אבל עכשיו יש לי סיפור. אם אתם הולכים למחנה יהודה, תיזהרו מהסוחרים, אבל אם ירמו אתכם, אולי תקבלו קפה. חיים טובים.
אבל רגע, בואו אספר לכם יותר על איך זה התחיל בשוק – אני מסתובב בין הדוכנים, ריח של הלבה טרייה, אנשים דוחפים, מישהו צועק "דגים טריים!" אני רואה את הדוכן שלו, צבעים אדומים, ירוקים, צהובים, שקיות תלויות. הוא קורא לי "בוא, אחי, תטעם!" נתן לי לטעום כמון, ריח חזק, חשבתי "וואו, טוב". דיברנו, הוא אמר "אני מביא מהחקלאים, הכל טבעי, בלי ריסוס". האמנתי, קניתי, שילמתי, יצאתי שמח. בבית, כשפתחתי, ראיתי – גושים, צבע מוזר, טעם חלש. כעסתי, צעקתי לבד "בן זונה!" החלטתי לחזור. למחרת, בשוק, מצאתי אותו, התחלתי לצעוק, הוא נבוך, מושך אותי "בוא, קפה". שם, התנצל, סיפר על השוק הקשה, נתן מתנה – תערובת מיוחדת מהבית. עכשיו אנחנו בקשר, שולח לי מתכונים. מביך, אבל זכיתי. ככה זה.
אז אחרי הקפה הזה עם הסוחר, אני יושב שם בבית הקפה הקטן ליד השוק, השמש זורחת דרך החלון, ריח של קפה טורקי באוויר, ואני עדיין קצת כועס אבל מתחיל להירגע. הסוחר, נקרא לו יוסי, כי ככה הוא הציג את עצמו, מספר לי על החיים שלו – "שמע, אחי, השוק זה ג'ונגל, כל יום מלחמה עם ספקים, עם לקוחות, עם העירייה. לפעמים אני קונה סחורה זולה כדי להחזיק את הראש מעל המים, לא רציתי לרמות אותך בכוונה". אני מסתכל עליו, שותה את הקפה, חושב "יאללה, לפחות הוא מודה, לא כמו אחרים שמתחמקים". אני מספר לו על עצמי – בן 28, נוסע הרבה בישראל, תמיד נופל בפחים כאלה כי אני אוהב להאמין לאנשים, כמו פעם שקניתי נעליים זולות באילת והן התפרקו אחרי יום. הוא צוחק "אתה תל אביבי, אה? אתם תמיד ממהרים, לא בודקים". צחקנו יחד, הזמנו עוד כוס, והשיחה זורמת – הוא מספר על המשפחה, ארבעה ילדים, אישה שעובדת בבית חולים, החיים בירושלים עם כל הבלגן הפוליטי.
אני מרגיש קצת מביך, כי אתמול צעקתי עליו בשוק כמו משוגע, אנשים מסביב הסתכלו, מישהו אפילו צילם בטלפון, חשבתי "עכשיו אני ויראלי כ'הלקוח הכועס'". אבל עכשיו, עם הקפה, זה נראה כמו סיפור מצחיק. הוא קם, אומר "חכה כאן, אני מביא לך את המתנה". הלך לדוכן, חזר עם שקית חומה, פתח אותה – תערובת תבלינים שהוא מכין בעצמו, זעתר עם שומשום, כמון טחון טרי, פפריקה מעושנת מהגינה שלו בהרי ירושלים. "זה אמיתי, אורגני, בלי שטויות", אמר, ואני הרחתי – וואו, ריח חזק, טרי, כמו שצריך. טעמתי קצת, "כן, זה הדבר האמיתי". לא לקח כסף, אמר "זה עליי, פיצוי". החלפנו מספרים, הבטחתי "אם אחזור, אני קונה רק ממך". יצאתי משם, השוק עדיין מפוצץ, אבל עכשיו אני מסתכל עליו אחרת – לא סתם מקום לקנות, אלא עם אנשים, סיפורים, רמאויות אבל גם כנות.
בדרך חזרה לאוטו, עצרתי בדוכן פירות, קניתי תפוזים כי הם נראו עסיסיים, חשבתי "עכשיו אני בודק הכל". נסעתי הביתה, הפעם בלי כעס, שמתי מוזיקה רגועה, חשבתי על היום – התחלתי עם רמאות, נגמר עם חבר חדש. זה ישראל, תמיד תפניות, שווקים צבעוניים מלאים ריחות אבל גם מלכודות. הגעתי לדירה, זרקתי את השקית החדשה על השולחן, פתחתי בירה שנייה, כי למה לא? ניסיתי את התבלינים – עשיתי חביתה עם הזעתר, טעם מדהים, חשבתי "טוב, לפחות זכיתי במשהו". שלחתי הודעה ליוסי "תודה, התבלינים טופ", הוא ענה "בכיף, תבוא שוב". צחקתי לבד, "מי היה מאמין, מרימה לחבר".
למחרת, קמתי עם כאב ראש קל מהבירה, הלכתי לעבודה, סיפרתי לחבר "אתמול רימו אותי בשוק, חזרתי לצעוק, נגמר בקפה ומתנה". הוא צחק "אתה תמיד הופך דרמות לסיפורים". דיברנו על שווקים – איך הם מלאים רמאים, אבל אם אתה מדבר, לפעמים יוצא טוב. בעבודה, כל היום חשבתי על זה – ראיתי תבלינים במטבחון, נזכרתי בזיופים, צחקתי. בערב, פגשתי חברה בפאב, סיפרתי לה את הסיפור המלא – מהקנייה, דרך הגילוי, עד הקפה. היא צחקה "אתה נאיבי, אבל חמוד". דיברנו על טיולים, היא סיפרה על פעם שקנתה תכשיטים מזויפים בעכו, צחקנו יחד. חזרתי הביתה, פתחתי את הבלוג, התחלתי לכתוב – כי זה מה שאני עושה, הופך מבוכות לסיפורים, עם אירוניה.
כתבתי על השוק – הריחות, הצעקות, הדוכן הצבעוני, הסוחר עם הזקן. איך האמנתי לו, קניתי יקר, בבית גיליתי זיוף, חזרתי כועס, צעקתי, אבל נגמר בקפה, התנצלות, מתנה. איבדתי כסף, אבל זכיתי בקשר – עכשיו יש לי סוחר אישי בירושלים, שולח לי טיפים לבישול. מביך, כי צעקתי כמו ילד, אבל זה חלק מההרפתקה. אם אתם הולכים למחנה יהודה, תבדקו סחורה – הריחו, טעמו, אל תאמינו לכל מילה. אבל אם ירמו, אולי תקבלו קפה. חחח, אני תמיד נופל, אבל קם עם סיפור.
אבל בואו נחזור לפרטים – כשהגעתי לשוק בפעם השנייה, לבשתי משקפי שמש כדי להרגיש קשוח, ניגשתי לדוכן, זרקתי את השקיות "זה זיוף!" הוא נבוך, מושך אותי "בוא, לא כאן". בבית הקפה, ישבנו ליד שולחן עץ ישן, קפה חם, הוא סיפר על ילדותו בשוק, אבא שהיה סוחר לפניו. אני סיפרתי על טיולים – פעם באילת, קניתי משקפיים זולות ונשברו, צחקנו. נתן לי את השקית, "תנסה, מתכון שלי". בבית, בישלתי – עוף עם הפפריקה, טעם אלוהי. כן, זכיתי. זה היה צבעוני, מביך, אבל שווה. חיים טובים.
אי, חבר'ה, אז אחרי כל הסיפור הזה עם הסוחר יוסי, אני חוזר הביתה לתל אביב, פותח את הדלת לדירה שלי, זורק את השקית החדשה על השולחן, ומתיישב על הספה עם בירה שלישית, כי למה לא? הדירה נראית כמו תמיד – קצת בלאגן, כלים בכיור, אבל עכשיו יש לי תבלינים אמיתיים, לא זיופים, וסיפור שיספרו לי עוד שנים. חשבתי על כל היום – התחלתי עם טיול תמים בשוק מחנה יהודה, קניתי תבלינים יקרים כי האמנתי לסוחר, בבית גיליתי שהם זבל, חזרתי כועס כמו שור, צעקתי בשוק כמו אידיוט, נגמר בקפה, התנצלות, מתנה, וקשר חדש. מביך ברמות, כי דמיינו אותי צועק "רימית אותי!" מול כל השוק, אנשים מסתכלים, מישהו צוחק מאחור, אבל בסוף זכיתי – לא רק בתבלינים טובים, אלא בחבר בשוק שייתן לי דילים אמיתיים בפעם הבאה.
למחרת קמתי, בישלתי ארוחת בוקר עם התערובת החדשה – ביצים עם זעתר ופפריקה, טעם אלוהי, הריח מילא את הדירה כמו מסעדה. שלחתי תמונה ליוסי "תראה, יצא מדהים!" הוא ענה "בכיף, תוסיף שמן זית טוב". צחקתי, "מי היה מאמין, מרימה לחבר בירושלים". הלכתי לעבודה, אבל כל היום חשבתי על השוק – הריחות של הפירות הטריים, הצעקות של הסוחרים "תותים! תותים!", הכאוס הצבעוני הזה שגורם לך להרגיש חי. סיפרתי לבוס בקצרה "אתמול רימו אותי בשוק, חזרתי לצעוק, נגמר טוב". הוא צחק "אתה תמיד הופך בעיות להרפתקאות". דיברנו על שווקים – איך הם מלאים רמאים, אבל אם אתה לא נופל, אתה לא לומד. בעבודה, ראיתי מישהו אוכל סלט עם תבלינים, נזכרתי בזיופים שלי, צחקתי לבד כמו משוגע.
אחר הצהריים, פגשתי חבר בפארק, סיפרתי לו את הסיפור המלא – מהטיול הספונטני, דרך הקנייה, הגילוי בבית, החזרה לכעוס. הוא צחק "אתה נאיבי, אחי, תמיד מאמין לסוחרים". סיפרתי על הקפה, ההתנצלות, המתנה, "בסוף זכיתי בקשר, הוא שולח לי מתכונים עכשיו". הוא אמר "טוב, לפחות לא הפסדת הכל, אבל תלמד לבדוק". צחקנו, דיברנו על טיולים – הוא סיפר על פעם שקנה בגדים זולים בכרמיאל והם התכווצו בכביסה, "ככה זה בשווקים". חזרתי הביתה, בישלתי ארוחת ערב עם הכמון החדש – קציצות עם תבלינים, יצא טעים, חשבתי "טוב, 200 שקל הלכו, אבל זה שווה את הסיפור". שלחתי הודעה ליוסי "מתכון לקציצות?" הוא שלח מיד – "תוסיף פטרוזיליה טרייה, ותבשל לאט". צחקתי, "מי חשב שמרימה תהפוך למורה לבישול?"
בערב, יצאתי לריצה על הטיילת, הים רגוע, אנשים מסביב, חשבתי על ירושלים – עיר מטורפת, עם שווקים צבעוניים, אנשים מכל הסוגים, רמאויות אבל גם לב טוב. הרגשתי קצת מביך, כי צעקתי כמו ילד, אבל זה חלק מהחיים – בלי מבוכות, אין סיפורים. למדתי? כן, לבדוק סחורה – להריח, לטעום, לשאול שאלות, לא להאמין לכל "אורגני" שצועקים. אבל האמת? אני יודע שאני אעשה טעויות כאלה שוב, כי אני כזה – אופטימי מטומטם, אוהב להסתובב בשווקים, להרגיש את הפולס. אם לא הייתי קונה, לא הייתי מגלה, לא הייתי חוזר, לא הייתי זוכה במתנה. חחח, זה היה צבעוני – ריחות, צעקות, כעס, קפה, חברות. שוק מחנה יהודה, תמיד מפתיע.
למחרת, יום חדש – קמתי, בישלתי קפה עם קצת כמון (כן, ניסיתי, יצא מוזר אבל טוב), הלכתי לעבודה. קיבלתי הודעה מיוסי "היי, יש לי משלוח חדש, תבוא?" צחקתי, עניתי "בקרוב, תודה". טוויסט קטן, עכשיו יש לי ספק תבלינים אישי. בעבודה, סיפרתי לעוד חברה, היא צחקה "אתה כמו בסרט, תמיד תפניות". דיברנו על הרפתקאות – איך החיים מלאים רמאויות קטנות, אבל אם אתה מדבר, יוצא טוב. חזרתי הביתה, פתחתי את הבלוג, כתבתי את הסיפור – כי זה מה שאני עושה, הופך מבוכות למילים, בלי מוסר גדול, רק אירוניה. כתבתי על השוק – הדוכנים הצבעוניים, הסוחר עם הזקן, הקנייה, הזיוף, החזרה, הקפה, המתנה. איבדתי כסף, זכיתי בקשר, למדתי לבדוק – אבל מי מאמין שאשמע? חחח, אני תמיד נופל.
זה היה יום כזה – טיול תמים, רמאות, כעס, הפתעה טובה. אם יש לכם סיפורים משווקים, תכתבו בתגובות. אני ממשיך לנסוע, לקנות, להסתבך, לספר. חיים טובים, אה?
אבל רגע, בואו אוסיף עוד פרטים על השוק – כשהגעתי בפעם הראשונה, השמש קופחת, אנשים דוחפים, ריח של חלות ותבלינים מעורבב. הדוכן שלו בלט – שקיות תלויות, צבעים זוהרים, הוא צעק "אורגני! הכי טוב!" דיברנו, צחקנו, קניתי. בבית, כשפתחתי, ראיתי – צבע דהוי, טעם חלש, גיגלתי "זיוף תבלינים", כעסתי. חזרתי, צעקתי, הוא נבוך "בוא, קפה". שם, סיפורים, צחוקים, מתנה. כן, מביך אבל זכיתי. זה ישראל – שווקים צבעוניים, אנשים עם לב, רמאויות אבל גם תיקונים. פעם הבאה אבדוק, או שלא. חחח.
